שינוי תדר: מהרפואה הכירורגית אל הרפואה ההוליסטית
במלאת לי שישים, עצרתי לרגע. אחרי שלושה עשורים רצופים של חדרי ניתוח, אלפי ניתוחים, אין-ספור שעות של עמידה, החלטות, אחריות, חיים ומוות לקחתי נשימה. לראשונה מזה שנים רבות לא לבשתי חלוק ירוק ולא עמדתי מול שולחן ניתוחים. זו הייתה החלטה לא פשוטה, כמעט בלתי נתפסת למי שכל עולמו היה בית החולים. אבל משהו בי ידע: הגיע הזמן לשינוי.
הרפואה משתנה – ואני משתנה איתה
השינוי לא היה רק אישי.
הוא שיקף תמורה עולמית ברפואת ההשמנה. מספר הניתוחים הבריאטריים ירד באופן דרמטי. במקביל, עלה השימוש בתרופות הרזיה חדשות כמו אוזמפיק ומונג׳רו. ראיתי מקרוב כיצד המהפכה הזו משנה את פני הרפואה המטבולית.
אבל עבורי זו לא הייתה רק מהפכה רפואית, זו הייתה מהפכה פנימית. בעשור האחרון העמקתי בלימודי גוף-נפש, רפואה אינטגרטיבית, תזונה, תנועה, שינה, מיינדפולנס וניהול מתחים. הבנתי שהשמנת יתר אינה רק עניין של הקיבה, אלא של אדם שלם. הגוף, הנפש, ההרגלים, הסביבה, היחסים, השינה, הכול שזור זה בזה.
מהחדר הסטרילי אל החיים במלואם
אחרי שנים של ניתוחים מדויקים, גיליתי את חדוות החיים הלא סטריליים. גיליתי את הכתיבה, שהפכה לאהבה גדולה. העט החליף את הסקלפל. במקום לחתוך רקמות, אני חותכת כעת מילים ומחברת ביניהן כדי לספר את סיפורו של שינוי.
בין כתבה רפואית על השמנה ומטבוליזם לבין טור על החברה הישראלית, מצאתי קול חדש. קול שמקשיב, שואל, מתבונן. קול שלא ממהר לתקן, אלא להבין.
ההתמסרות לכתיבה פתחה בפניי עולמות חדשים: חשיבה, ביטוי, השפעה ציבורית. אני כותבת כיום על רפואה, חברה, מדיניות ובריאות, על יחסי אדם ומערכת, על מקום הרופא בעידן של בינה מלאכותית, על האחריות שלנו כמטפלים להיות גם מורי דרך אנושיים.
כשהחיים מאטים – הנשמה נושמת
אם בעשורים הקודמים חייתי בקצב של חדר ניתוח – מהיר, מדויק, חסר שהות – הרי שכיום אני חיה בקצב אחר. זהו קצב של הקשבה. של שקט. של עומק. למדתי להעריך זמן פנוי לא כ”אובדן תפוקה” אלא כהזדמנות לצמיחה.
הימים שלי נראים אחרת: אני כותבת בבוקר, יוצאת להליכה או אימון, מבשלת, לומדת, מטיילת, שוהה עם בני משפחה וחברים. אני מבלה זמן עם עצמי. וזה אולי השינוי הגדול מכולם – הפנאי להיות נוכחת.
החיים החדשים אינם פחות עמוסים, אבל הם עשירים יותר. במקום לנהל צוות ניתוחים, אני מנהלת שיחות עומק עם מטופלים על תודעה, תזונה, משמעות, תנועה ואהבה עצמית. במקום לעבור בין חדרי ניתוח, אני עוברת בין עולמות: בין הרפואה למילה, בין מדע לנפש, בין טיפול ליצירה.
בין שתי אהבות – הניתוח והאדם
יש בי הכרת תודה עמוקה לתקופה הכירורגית. זו הייתה אהבה גדולה – אהבה של שליחות, של אתגר, של הצלת חיים. אבל יש גם רגע שבו האהבה הזו משתנה. היום אני יודעת שהתרומה שלי למטופלים אינה נמדדת רק במספר הניתוחים שביצעתי, אלא באיכות ההקשבה, בשינויי החיים שיצרתי, ובמסר שאני מעבירה: אפשר להירפא גם מבפנים.
היום אני מרגישה שכל מה שעשיתי בעבר היה הכנה לשלב הזה, שלב שבו אני יכולה לשלב בין המדע לרוח, בין הגוף לנפש, בין הרפואה המודרנית לרפואה ההוליסטית. אני מרגישה שהשינוי שעשיתי בעצמי הוא גם הזמנה לאחרים לשינוי – לא רק לרדת במשקל, אלא להעלות תדר.
מבט קדימה
השנים הקרובות מביאות עמן שליחות חדשה: להמשיך לכתוב, להרצות, ללמד וללוות את השינוי התרבותי רפואי שאנו עומדים בליבו. לא עוד דיכוטומיה בין תרופות לניתוחים, אלא חיבור בין רפואה וטיפול כוללני.
השינוי שלי הוא גם סיפורו של דור שלם של רופאים ומטופלים, דור שמבין שהבריאות אינה רק היעדר מחלה, אלא נוכחות של חיים.
במבט לאחור, איני מתגעגעת אל חדר הניתוח. אני מתגעגעת אולי אל האנרגיה, אל הדיוק, אל הריכוז, אבל מצאתי אותם מחדש במקומות אחרים: במילה, בתנועה, במבט, בשיחה.
והתדר החדש? הוא עדין יותר, רגוע, אנושי. פחות קולני אבל הרבה יותר עמוק.
