הכתבות שלי

האם צריך להעלות מינון טירזפטייד וסמגלוטייד?

לטפל לפי היעד, לא לפי המינון המרבי: האם אנחנו ממהרים מדי להעלות מינון?

התרגלנו לחשוב על הטיפול בסמגלוטייד (Semaglutide) ובטירזפטייד (Tirzepatide) כמסלול של עלייה הדרגתית במינון: מתחילים נמוך, ממתינים מספר שבועות, עולים מדרגה וממשיכים לעבר מינון האחזקה. במאמר זה נדבר על מינון טירזפטייד וסמגלוטייד בהקשר זה.

אבל מה קורה כאשר המטופל כבר מגיב היטב למינון ההתחלתי? הרעב פחת, תחושת השובע השתפרה, המשקל יורד והוא מרגיש מצוין. האם גם אז יש יתרון בהמשך העלאת המינון?

מחקר חדש שפורסם בסוף אוגוסט 2026 ב־Biology Methods and Protocols של Oxford University Press מעלה שאלה מעניינת: אולי בחלק מהמטופלים נכון לחשוב פחות במונחים של “לאיזה מינון צריך להגיע”. במקום זאת, יש לחשוב יותר במונחים של “איזה מינון משיג את היעד אצל המטופל הזה”.

מינון טירזפטייד וסמגלוטייד – מה קורה למי שנשאר במינון ההתחלתי?

החוקרים ניתחו רשומות רפואיות אלקטרוניות ממאגר גדול שכלל כ־29 מיליון מטופלים.

מתוך 490,072 אנשים שקיבלו סמגלוטייד, 814 עמדו בקריטריון של טיפול ממושך במינון 0.25 מ״ג בלבד. מתוך 322,442 שקיבלו טירזפטייד, 1,016 נשארו לאורך זמן במינון 2.5 מ״ג בלבד.

ההגדרה הייתה מחמירה יחסית: לפחות שלושה מרשמים נפרדים לאותו מינון, שנפרשו על פני שישה חודשים לפחות. בהשוואה הישירה הותאמו 534 מטופלים בכל קבוצה לפי גיל, מין, מדד מסת גוף התחלתי ונוכחות סוכרת מסוג 2.

חשוב לדייק: החוקרים השתמשו בדפוסי המרשמים כתחליף להוכחת שימוש מתמשך. כלומר, הם יכולים לזהות שהמטופלים קיבלו שוב ושוב מרשמים למינון הנמוך. עם זאת, אינם יכולים לדעת בוודאות כיצד בדיוק השתמש כל מטופל בתרופה.

גם מינון ההתחלה היה קשור לירידה במשקל

לאחר 12 חודשים נמצאה ירידה ממוצעת של כ־5.5% ממשקל הגוף בקרב המטופלים שנשארו על טירזפטייד 2.5 מ״ג.

בקרב אלו שנשארו על סמגלוטייד 0.25 מ״ג נרשמה ירידה ממוצעת של כ־2.2%.

אלה כמובן תוצאות מתונות בהרבה מהירידות הגדולות שאנחנו מכירים ממחקרים. זאת בהשוואה למחקרים שבהם המטופלים הגיעו למינוני אחזקה גבוהים יותר.

לכן המסר של המחקר אינו שמינון טירזפטייד וסמגלוטייד נמוך יעיל כמו מינון גבוה.

המסר המעניין הוא אחר: גם במינונים המוגדרים כמינוני התחלה קיימת אצל חלק מהמטופלים פעילות קלינית משמעותית לאורך זמן.

מינון התחלתי אינו בהכרח מיקרודוזינג

בשיח הציבורי הפך בשנים האחרונות המונח מיקרודוזינג לפופולרי, אך חשוב להפריד בינו לבין מה שנבדק כאן.

החוקרים בדקו מינוני התחלה מאושרים – 0.25 מ״ג סמגלוטייד ו־2.5 מ״ג טירזפטייד. כלומר, הם לא בדקו מינונים זעירים או חלקי מינונים שניתנו במסגרת פרוטוקול ייעודי של מיקרודוזינג.

גם החוקרים עצמם מדגישים שדפוס המרשמים שמצאו עשוי לחפוף למיקרודוזינג מכוון אצל חלק מהמטופלים, אך המחקר אינו מאפשר לקבוע שזו הייתה כוונת הטיפול.

למה מטופלים נשארים במינון נמוך?

החיים האמיתיים שונים ממחקר קליני.

מטופלים עשויים להישאר במינון נמוך מסיבות רבות: תגובה טובה כבר בתחילת הדרך, רצון להפחית תופעות לוואי, עלות, זמינות התרופה או יעד טיפולי אישי.

המחקר הנוכחי אינו מאפשר לדעת מה הייתה הסיבה אצל כל מטופל. עם זאת, הוא מדגים שהתופעה קיימת בעולם האמיתי.

וזה בדיוק המקום שבו המחקר הופך בעיניי למעניין מבחינה קלינית.

הפרשנות שלי: Treat to target במקום Titrate to maximum

ברפואה אנחנו מכירים היטב את העיקרון של Treat to target – טיפול לפי יעד.

אולי הגיע הזמן לחשוב כך גם על הטיטרציה של התרופות להשמנה.

המטרה שלנו אינה להגיע למספר מסוים על עט ההזרקה. המטרה היא להשיג תגובה קלינית טובה. כלומר, שליטה ברעב, שובע, ירידה מספקת במשקל, שיפור במדדים המטבוליים ואיכות חיים טובה. זאת תוך שמירה על סבילות לטיפול.

לכן אצל מטופל שמגיב היטב למינון נמוך, אפשר לשאול האם יש צורך למהר ולהעלות אותו רק משום שהגיע השבוע הבא בסולם הטיטרציה.

ומנגד, כאשר המטופל שוב חש רעב, מפסיק לרדת במשקל לפני שהשיג את היעד או אינו משיג שיפור מטבולי מספק, נוכל להעלות את המינון כדי לשפר את תגובתו לטיפול.

כך אנו מאמצים גישה מעט שונה:

לא Titrate to maximum – אלא Treat to target.

כלומר, השאיפה אינה להגיע אוטומטית למינון הגבוה ביותר שהמטופל מסוגל לסבול, אלא למצוא את המינון הנמוך ביותר שמספק עבורו תגובה קלינית מספקת ומתמשכת.

חשוב להדגיש שהמחקר הנוכחי עדיין אינו מוכיח שזו אסטרטגיית הטיפול העדיפה. מדובר במחקר תצפיתי של נתוני עולם אמיתי. עם זאת, זה אינו מחקר אקראי שהשווה טיטרציה אישית לטיטרציה המקובלת.

אבל הוא בהחלט נותן לנו סיבה טובה לשאול את השאלה.