האם זריקות ההרזיה הן הדור החדש של חומרים משפרי ביצועים בספורט?
תרופות כמו ויגובי ומונג׳רו שינו את הטיפול בהשמנה. עכשיו הן מגיעות גם לעולם הספורט – ומעלות שאלה חדשה ומפתיעה:
האם ירידה תרופתית במשקל יכולה להיחשב ליתרון תחרותי?
עד לפני שנים ספורות, כאשר דיברנו על "חומרים משפרי ביצועים" בספורט, חשבנו בעיקר על סטרואידים אנאבוליים, הורמוני גדילה, EPO או ממריצים.
אלא שהמהפכה שחוללו תרופות ממשפחת GLP-1, ובהן סמגלוטייד, והתרופות המשולבות דוגמת טירזפטייד, מעלה שאלה מסוג אחר לגמרי:
מה קורה כאשר תרופה אינה בונה שרירים ואינה מעלה ישירות את צריכת החמצן. עם זאת, היא מאפשרת לספורטאי לשנות באופן משמעותי את משקל הגוף ואת הרכבו?
כתבה שפורסמה לאחרונה ב-BBC Future העלתה את הסוגייה אל מרכז הבמה: האם הגיע הזמן להתייחס לתרופות GLP-1 גם דרך הפריזמה של ספורט תחרותי ושל שיפור ביצועים?
והשאלה כבר אינה תיאורטית בלבד.
WADA כבר עוקבת אחר סמגלוטייד וטירזפטייד
הסימן המעניין ביותר לכך שעולם הספורט לוקח את הנושא ברצינות מגיע מהסוכנות העולמית למניעת סימום בספורט, WADA.
סמגלוטייד הוכנסה כבר ב-2024 לתוכנית המעקב של WADA, כדי לבחון את שכיחות ודפוסי השימוש בה בקרב ספורטאים.
בתוכנית המעקב לשנת 2026 הרחיבה WADA את תשומת הלב. כעת היא עוקבת אחר סמנים של סמגלוטייד ושל טירזפטייד, הן בזמן תחרות והן מחוץ לתחרות.
חשוב להדגיש: התרופות אינן מופיעות כיום ברשימת החומרים האסורים של WADA. תוכנית המעקב מיועדת בדיוק לחומרים שאינם אסורים, אך קיים עניין לבדוק האם מתפתחים סביבם דפוסי שימוש או שימוש לרעה בספורט.
עצם המעקב, עם זאת, מספר לנו שהגבול שבין טיפול רפואי לבין שינוי פיזיולוגי שעשוי להשפיע על תחרות נעשה מורכב יותר.
איך תרופה להרזיה יכולה בכלל לשפר ביצועים?
GLP-1 אינו סטרואיד אנאבולי. הוא אינו הופך אדם לחזק יותר בן לילה. הוא גם אינו מגדיל ישירות את מסת השריר.
בסוגי ספורט מסוימים היחס בין משקל הגוף לבין הכוח או ההספק הוא קריטי.
רוכבי אופניים, רצים למרחקים ומטפסים עשויים להרוויח מירידה במסת השומן.
היתרון האפשרי גדל אם הירידה מתרחשת בלי פגיעה משמעותית בכוח ובשריר.
בענפים שמחולקים לקטגוריות משקל הנושא משמעותי אף יותר. כך למשל בהיאבקות, באגרוף ובענפי לחימה.
כאן נכנסות תרופות ההשמנה החדשות לתמונה. הן מפחיתות רעב, מגבירות שובע ומקטינות את צריכת האנרגיה.
אצל מטופלים עם השמנה, אלה בדיוק חלק מהמנגנונים שהופכים אותן ליעילות.
אצל ספורטאי התמונה שונה. שינוי משמעותי במשקל עשוי תאורטית לשנות את היחס בין מסת הגוף לבין הביצועים.
אבל פחות משקל אינו בהכרח יותר ביצועים
כאן מגיע הצד השני של המשוואה.
ירידה במשקל כוללת בדרך כלל לא רק שומן אלא גם כמות מסוימת של מסה רזה. מחקרים על סמגלוטייד וטירזפטייד מראים שעיקר הירידה היא בשומן, אך קיימת גם ירידה מסוימת במסת הגוף הרזה.
חשוב גם לא לבלבל בין Lean Mass – מסה רזה, כלל רקמות הגוף שאינן שומן – לבין שריר.
בדיקות כמו DXA מודדות רקמה רזה הכוללת רכיבים נוספים, ולכן ירידה במסה הרזה אינה מוכיחה בהכרח אובדן מקביל של שריר מתפקד או ירידה בכוח.
מחקר SEMALEAN, למשל, עקב אחר מטופלים עם השמנה שטופלו בסמגלוטייד 2.4 מ"ג. לאחר שבעה חודשים נצפתה ירידה במסה הרזה, אולם בהמשך היא התייצבה.
ובמקביל כוח האחיזה דווקא השתפר. שיעור ההשמנה הסרקופנית ירד מ-49% בתחילת המחקר ל-33% לאחר שנה.
כלומר, הסיפור מורכב הרבה יותר מהטענה הפשוטה ש"GLP-1 גורם לאובדן שריר".
אצל ספורטאים הסיכון עשוי להיות אחר
ספורטאי מקצועי זקוק לכמות גדולה של אנרגיה, חלבון, פחמימות ומיקרונוטריינטים כדי להתאמן ולהתאושש.
אם תרופה מפחיתה מאוד את התיאבון, עלולה להיווצר בעיה הפוכה: הספורטאי פשוט אינו אוכל מספיק.
חסר אנרגטי משמעותי עלול לפגוע בהתאוששות, בכוח, במסת השריר, בבריאות העצם, בתפקוד ההורמונלי וביכולת לבצע אימונים בעצימות גבוהה.
לכן אצל ספורטאי רזה ממילא, נטילת GLP-1 רק כדי "להוריד עוד כמה קילוגרמים" אינה דומה כלל לטיפול רפואי באדם עם השמנה ומחלה מטבולית.
תרופה שיכולה לשפר בריאות ותפקוד אצל אדם אחד עלולה לפגוע בביצועים אצל אדם אחר.
ומה לגבי ספורטאי עם השמנה?
כאן הדיון האתי נעשה מעניין במיוחד. נניח שספורטאי סובל מהשמנה או מסוכרת מסוג 2. יש לו גם התוויה רפואית אמיתית לטיפול.
בעקבות הטיפול הוא מפחית מסת שומן. לחץ הדם והשליטה המטבולית משתפרים. קל לו יותר לנוע והוא מסוגל להתאמן טוב יותר.
האם זה "שיפור ביצועים" או פשוט טיפול במחלה?
רפואה עושה זאת כל הזמן. אנחנו מטפלים באסתמה כדי שספורטאי יוכל לנשום היטב.
באנמיה כדי לתקן חסר ברזל. בפציעה כדי לאפשר חזרה לריצה.
באופן דומה, אנחנו מטפלים בהפרעות מטבוליות כדי לשפר את הבריאות.
לכן השאלה אינה רק האם תרופה משפרת ביצועים. חשוב לשאול מדוע האדם נוטל אותה, למי היא מיועדת ואיזה יתרון היא יוצרת מעבר לטיפול במחלה.
סרינה ויליאמס הפכה את הדיון למוחשי
הדיון זכה לחשיפה ציבורית גדולה גם סביב סרינה ויליאמס.
החשיפה לשימוש בטירזפטייד הפכה את הנושא למוחשי יותר. העובדה שספורטאית מוכרת מזוהה עם טיפול כזה ממחישה שינוי רחב יותר.
התרופות עברו במהירות מהמרפאה אל השיח על כושר, משקל וביצועים.
אין בכך הוכחה שהטיפול מעניק יתרון תחרותי.
עם זאת, המקרה מדגים היטב מדוע עולם הספורט כבר עוסק בשאלה.
הדילמה האמיתית: ירידה בשומן תוך שמירה על השריר
בעיניי, זוהי אחת הנקודות החשובות ביותר גם מחוץ לעולם הספורט.
העתיד של הטיפול בהשמנה לא צריך להימדד רק במספר הקילוגרמים שירדו.
השאלה החשובה יותר היא: איזה משקל ירד?
אם אדם יורד 15 ק"ג, אנחנו רוצים שכמה שיותר מהירידה תהיה מרקמת השומן ובמיוחד מהשומן הויסרלי והאקטופי. במקביל, חשוב שכמה שפחות מהירידה תהיה ממסת השריר והתפקוד.
לכן הטיפול המודרני בהשמנה צריך לכלול לצד התרופה גם תזונה מספקת בחלבון. בנוסף צריך אימוני התנגדות, פעילות גופנית, שינה טובה ומעקב אחר הרכב הגוף והתפקוד.
החשיבות של הנושא גדולה עד כדי כך שב-2026 פורסם פרוטוקול מחקר LEAN-PREP, שבו נבדק באופן ישיר האם אימוני התנגדות.
צריכת חלבון מוגברת – יעד של כ-1.6 גרם לק"ג ליום במסגרת המחקר – או שילוב ביניהם יכולים לסייע בשימור השריר והתפקוד בזמן טיפול בסמגלוטייד או בטירזפטייד.
האם GLP-1 יהפוך בסופו של דבר ל"דופינג"?
מוקדם לדעת.
נכון ל-2026, סמגלוטייד וטירזפטייד אינן תרופות אסורות בספורט לפי WADA, אך הסוכנות עוקבת אחר השימוש בהן.
כדי שחומר ייכלל ברשימת החומרים האסורים, WADA בוחנת בין היתר פוטנציאל לשיפור ביצועים. כמו כן, היא בוחנת סיכון לבריאות הספורטאי ופגיעה ברוח הספורט. בדרך כלל נדרשים שניים מתוך שלושת הקריטריונים.
נכון לעכשיו חסרים לנו מחקרים איכותיים שמראים כי GLP-1 משפר באופן ישיר ביצועים אצל ספורטאי עילית. למעשה, בתנאים מסוימים הפחתת צריכת האנרגיה ואובדן מסה רזה עלולים לעשות בדיוק את ההפך.
התרופות משנות לא רק את רפואת ההשמנה – אלא גם את ההגדרה שלנו ל"שיפור"
בעיניי, זה החלק המרתק ביותר בדיון.
הדור החדש של תרופות ההשמנה מטשטש גבולות שהיו פעם ברורים: בין טיפול רפואי לאופטימיזציה, בין בריאות לביצועים, ובין תיקון מחלה לשיפור היכולות האנושיות.
GLP-1 אינו סטרואיד. טירזפטייד אינו EPO. ובכל זאת, כאשר אנחנו מסוגלים באמצעות תרופה לשנות באופן משמעותי את הרכב הגוף, התיאבון, המשקל והמטבוליזם – אנחנו משפיעים על משתנים שהם עצמם חלק מהיכולת הספורטיבית.
ולכן ייתכן שהשאלה החשובה אינה האם וויגובי או מונג׳רו הן "תרופות משפרות ביצועים".
השאלה המעניינת יותר היא:
בעידן שבו הרפואה יכולה לשנות את הגוף בצורה מדויקת יותר ויותר. אך נשאלת השאלה, איפה מסתיים הטיפול הרפואי ומתחיל השדרוג האנושי?
מראי מקום
- The 2026 Monitoring Program
- 2026 Prohibited List
- Lean Mass and Musculoskeletal Preservation in GLP-1-Based Obesity Treatment: Nutrition, Exercise, Supplementation, and Monitoring Strategies
- Impact of Semaglutide on fat mass, lean mass and muscle function in patients with obesity: The SEMALEAN study
- LEAN mass Preservation with Resistance Exercise and Protein during semaglutide and tirzepatide therapy (LEAN-PREP)
- BBC Future – Should GLP-1s be considered performance-enhancing drugs?
