הכתבות שלי

תרופות חדשות להשמנה: מה שהשגתי באזמל, הן משיגות בזריקה

מאת: ד"ר אסנת רזיאל, מומחית לטיפול בהשמנה, בריאות מטבולית ואריכות חיים בריאה, מנהלת המרכז הרב־תחומי לטיפול בהשמנת יתר, אסיא מדיקל, אסותא רמת החייל

תרופות חדשות להשמנה: מבט אישי של מנתחת

תרופות חדשות להשמנה משנות את מה שאני אומרת למטופלים בחדר הייעוץ. במשך שנים הסברתי משפט נכון ואכזרי: מבחינה סטטיסטית, דיאטה לבד לא תעבוד. הסיבה אינה חוסר רצון או עצלות. הגוף פשוט נלחם בחזרה. כל קילוגרם שיורד מפעיל מערכת הגנה ביולוגית: ההוצאה האנרגטית יורדת, הגרלין עולה והלפטין נופל.

לכן הצעתי במשך שנים את הפתרון היחיד שידעתי שעובד לאורך זמן: ניתוח. זה עבד, וזה עדיין עובד. עם זאת, ניתוח אינו פתרון למי שיש לו עודף של חמישה־עשר קילו. היום אני אומרת דברים אחרים לגמרי. בכנות, יש בזה גם משהו מערער. אני מנתחת שרואה איך התרופות נכנסות להתוויות שהיו בעבר שלי בלבד. כך כנראה נראה מפגש של מקצוע עם רפואה טובה בהרבה. השוואה מפורטת מופיעה בכתבה על ניתוח בריאטרי בעידן התרופות.

מרעל של לטאה ועד זריקה שבועית

ההיסטוריה של תרופות ההרזיה היא במידה רבה היסטוריה של אכזבות. בשנת 1997 ירד מהמדפים השילוב פן־פן, אחרי שהתגלה נזק למסתמי הלב. ב־2008 עצרו את הריבונבנט (Rimonabant) בגלל דיכאון ואובדנות. בשנת 2010 הוסרה הסיבוטרמין (Sibutramine) בשל סיכון לבבי. כלומר, דיכוי תיאבון דרך המוח גבה מחיר שוב ושוב.

הפריצה הגיעה ממקום לא צפוי. בתחילת שנות התשעים חקר ד"ר ג'ון אנג מניו יורק את הרוק של מפלצת הגילה, לטאה ארסית מהמדבר. הוא בודד ממנו חלבון בשם Exendin-4, הדומה להורמון האנושי GLP-1 אך עמיד בהרבה. ההורמון האנושי מתפרק בתוך דקות. לעומת זאת, החלבון של הלטאה שורד שעות. מכאן נולדה האקסנטייד (Exenatide), ובהמשך כל משפחת התרופות ששינתה את התחום. ההבדל המהותי הוא שאלה אינם מדכאי תיאבון. אלה הורמונים שהגוף מייצר ממילא, בגרסה שמחזיקה ימים במקום דקות.

תרופות חדשות להשמנה בצנרת הפיתוח

הסמגלוטייד (Semaglutide) והטירזפטייד (Tirzepatide) שינו את כללי המשחק. אולם במבט לאחור הם ייראו כנראה כדור הראשון בלבד. כיום החברות מפתחות למעלה מעשרים מולקולות: אגוניסטים כפולים ומשולשים, אנלוגים של אמילין, זריקות חודשיות וכדורים. בחלק מהניסויים הירידה במשקל כבר מתקרבת לשלושים אחוזים. לכן כדאי לסקור תרופות חדשות להשמנה לפי הקרבה שלהן לשוק. הסקירה שלהלן מעודכנת לאוקטובר 2026.

דרג ראשון: הקרובות ביותר לשוק

קגריסמה (CagriSema) משלבת סמגלוטייד עם קגרילינטייד (Cagrilintide), אנלוג של אמילין. האמילין התגלה בשנת 1987, במשקעים בלבלב של חולי סוכרת. התאים שמייצרים אינסולין משחררים גם אותו, והוא שותף לוויסות השובע. במחקר REDEFINE 1 השתתפו 3,417 מבוגרים ללא סוכרת. אחרי 68 שבועות ירדו המתמידים בטיפול 22.7% ממשקלם, לעומת 2.3% בפלצבו. תופעות במערכת העיכול היו שכיחות, ו־5.9% הפסיקו בגלל תופעות לוואי. נובו נורדיסק הגישה את התרופה ל־FDA בדצמבר 2025, וההחלטה צפויה ברבעון האחרון של 2026. מנגד, במחקר REDEFINE 4 היא לא הוכיחה שאינה נחותה מטירזפטייד: 23.0% לעומת 25.5%. הפרטים מופיעים בכתבה קגריסמה מול טירזפטייד.

סורבודוטייד (Survodutide) מגלם היפוך תפקידים מרתק. לימדו אותנו שהגלוקגון הוא היריב של האינסולין. אלא שהגלוקגון גם מעלה את ההוצאה האנרגטית ומגייס שומן מהכבד. בשילוב עם GLP-1 מתקבלת מולקולה שמפחיתה אכילה ומגבירה שריפה. במחקר SYNCHRONIZE-1 הושגה ירידה של עד 16.6% אחרי 76 שבועות, לעומת 3.2% בפלצבו. תוצאות מחקרי הכבד השומני צפויות בהמשך 2026. עוד על כך בכתבה על סורבודוטייד.

רטטרוטייד (Retatrutide) היא המולקולה שגורמת לי לעצור ולחשוב על עתיד המקצוע. זהו אגוניסט משולש ל־GIP, ל־GLP-1 ולגלוקגון. במחקר TRIUMPH-1 השתתפו 2,339 איש. אחרי 80 שבועות, במינון 12 מ"ג, ירדו המתמידים 28.3% ממשקלם, ו־45.3% חצו את רף השלושים אחוזים. בהמשך המחקר, עד 104 שבועות, הגיעה הירידה ל־30.3%. זהו בדיוק הטווח שאני מצפה לו אחרי ניתוח שרוול. בנוסף, במחקר TRIUMPH-4 בחולים עם שחיקת ברך ירד המשקל עד 28.7%, וכאב הברך ירד עד 75.8%. המחיר קיים: 11.3% הפסיקו בגלל תופעות לוואי במינון הגבוה. ההגשה לאישור צפויה בתחילת 2027. הרחבה מופיעה בכתבה על טיפול ברטטרוטייד.

דרג שני: בעיצומה של פאזה 3

מריטייד (MariTide) מבטיחה בעיקר נוחות. זמן מחצית החיים שלה כ־21 יום, ולכן מזריקים אותה פעם בחודש. במחקר פאזה 2 נצפתה ירידה של עד כ־20% אחרי 52 שבועות, וכ־17% בחולי סוכרת. אני רואה מטופלים שנושרים לא כי הטיפול לא עובד, אלא כי זריקה שבועית לאורך שנים מתישה. מעניין גם שהטירזפטייד מפעיל את רצפטור ה־GIP, ומריטייד דווקא חוסמת אותו. שתי הגישות מורידות משקל, ואיש עדיין אינו יודע להסביר זאת.

VK2735 הוא אגוניסט כפול ל־GLP-1 ול־GIP, בזריקה ובכדור. בפאזה 2 הוא הוריד עד 14.7% בתוך 13 שבועות. מחקר הפאזה 3 גייס כ־4,650 משתתפים, מעל היעד. במקביל, מזדוטייד (Mazdutide) כבר אושרה בסין ביוני 2025. זהו האגוניסט הכפול הראשון לגלוקגון ול־GLP-1 שאושר לירידה במשקל. במינון 9 מ"ג הגיעה הירידה ל־20.1% אחרי 60 שבועות. בנוסף, ריבופטייד (Ribupatide) הסינית הורידה 23.6% אחרי 36 שבועות, ומחקר פאזה 3 עולמי החל בינואר 2026.

דרג שלישי: כדורים, אמילין וזריקה חודשית

אמיקרטין (Amycretin), שקיבלה את השם החדש זנגמטייד (Zenagamtide), היא מולקולה אחת שמפעילה גם את רצפטור ה־GLP-1 וגם את רצפטור האמילין. במחקר מוקדם, בזריקה, הגיעה הירידה ל־24.3% אחרי 36 שבועות. הנתונים עדיין ממחקרים קטנים, אך החברה עברה ישר לפאזה 3.

אורפורגליפרון (Orforglipron) כבר אינה תרופת עתיד. ה־FDA אישר אותה באפריל 2026 בשם פאונדאיו (Foundayo). זו מולקולה קטנה ולא פפטיד, ולכן אפשר לייצר אותה בזול ובהיקפים גדולים. היעילות צנועה בהשוואה לזריקות: 12.4% אחרי 72 שבועות. אולם נוטלים אותה בכל שעה, בלי הגבלות אוכל או מים. מאז ספטמבר 2026 היא זמינה גם כאן, כפי שתיארתי בכתבה על פאונדאיו בישראל.

פטרלינטייד (Petrelintide) מרשימה דווקא בסבילות. במחקר ZUPREME-1 השתתפו 493 איש, והירידה הגיעה עד 10.7% אחרי 42 שבועות. מספר סביר, לא יותר. אבל במינון היעיל ביותר לא היו הקאות, ואיש לא הפסיק בגלל תופעות במערכת העיכול. השמנה היא מחלה כרונית, ותרופה שאפשר לחיות איתה עשור עשויה לנצח תרופה חזקה שנוטשים אחרי שנה.

אלורלינטייד (Eloralintide) היא אגוניסט אמילין טהור. בפאזה 2 עם 263 משתתפים הירידה הייתה 9.5%-20.1% אחרי 48 שבועות, לעומת 0.4% בפלצבו. כלומר, מסלול האמילין עומד בזכות עצמו. על המשפחה הזו כתבתי בהרחבה בכתבה על הדור הבא של תרופות האמילין. לבסוף, פייזר גנזה את הכדור שלה בגלל חשש לכבד, ורכשה את חברת Metsera. הזריקה PF-3944 הורידה עד 12.3% מעבר לפלצבו אחרי 28 שבועות, והירידה נמשכה גם אחרי מעבר להזרקה חודשית.

דרג רביעי: שריר, ארבעה רצפטורים ואולי חמישה

כשמטופל יורד שלושים קילו, לא כל מה שיורד הוא שומן. לכן פמבידוטייד (Pemvidutide) מעניינת. היא הורידה 15.6% אחרי 48 שבועות, ולפי החברה 78.1% מהירידה היו שומן. במקביל, פייזר מפתחת אנלוג אמילין חודשי, במטרה לשלב אותו עם PF-3944.

אם מולקולה משולשת מגיעה לשלושים אחוזים, אפשר לשאול כמה רחוק אפשר להמשיך. ואכן, בכנסים של 2026 הוצגו מולקולות שמפעילות ארבעה ואפילו חמישה רצפטורים. כולן עדיין בשלב טרום־קליני או מוקדם מאוד. ככל שמפעילים יותר מערכות, הירידה עמוקה יותר. מנגד, גדל גם מרחב תופעות הלוואי, ויכולתנו לחזות אותן קטנה.

תרופות חדשות להשמנה והמטופל שיושב מולי

השוק מתפצל לשני צירים. בציר אחד, יעילות מרבית: אגוניסטים משולשים שמגיעים לשלושים אחוזים. בציר השני, נוחות ונגישות: כדורים זולים וזריקות חודשיות. בנוסף, מתבססת משפחה של אנלוגי אמילין, שהיתרון שלהם הוא סבילות.

אבל הדבר שהכי מטריד אותי כמעט לא עולה בכנסים. כל המספרים היפים האלה חסרי משמעות למי שלא יכול לממן את התרופה. בישראל, כמו בעולם, הפער בין מה שאפשר רפואית לבין מה שזמין בפועל הוא הבעיה המרכזית. יתרה מזאת, הנתונים מלמדים שהפסקת הטיפול מובילה לעלייה חוזרת במשקל. לכן מדובר בטיפול ארוך טווח, כפי שהסברתי בכתבה על הפסקת תרופות ועלייה במשקל.

שורה תחתונה על תרופות חדשות להשמנה

כשאני חושבת על המטופלים ששמעו ממני בעבר שאין להם הרבה אפשרויות, קשה לי לא להרגיש שאנחנו ברגע נדיר. תרופות חדשות להשמנה מרחיבות את ארגז הכלים במהירות שלא הכרנו. עם זאת, השוואה בין מחקרים שונים מוגבלת, והמספרים מייצגים תנאי ניסוי ולא בהכרח את המרפאה. בסופו של דבר, התפקיד שלנו כרופאים הוא להכיר את הכלים לעומק ולהתאים לכל אדם את מה שנכון עבורו. לא את מה שהכי חזק, אלא את מה שהכי מתאים.

המידע בכתבה הוא מידע כללי ואינו מחליף ייעוץ רפואי אישי. רוב התרופות המתוארות עדיין אינן מאושרות בישראל, ואין להתחיל, להפסיק או לשנות טיפול בלי רופא.