כשהגבישים מתחילים להצטבר: כל מה שצריך לדעת על חומצה אורית, שיגדון והתזונה שיכולה לשנות את התמונה
לא רק מחלה של מלכים –אלא בעיה מטבולית של העידן המודרני
חומצה אורית (Uric Acid) היא תוצר פירוק טבעי של פורינים –חומרים המצויים בגופנו ובמזונות שונים. באופן תקין היא מסיסה בדם ומופרשת דרך הכליות לשתן. אולם כאשר הגוף מייצר יותר מדי חומצה אורית, או כאשר הכליות אינן מצליחות להפריש אותה ביעילות, רמתה בדם עולה.
כאשר הריכוז גבוה מדי, החומצה האורית מתחילה להתגבש לגבישים זעירים דמויי מחטים. גבישים אלה עלולים לשקוע במפרקים, בכליות וברקמות שונות ולגרום לכאב עז, דלקת ואף לנזק מצטבר.
רמות תקינות הן בדרך כלל עד כ-7 מ"ג/ד"ל בגברים ועד כ-6 מ"ג/ד"ל בנשים, אולם הסיכון לשקיעת גבישים עולה כבר מעל כ-6.8 מ"ג/ד"ל –נקודת הרוויה שבה החומצה האורית מתחילה להתגבש.
התקף שמגיע באמצע הלילה
הביטוי המוכר ביותר של עודף חומצה אורית הוא שיגדון – גאוט.
המחלה מתבטאת בדרך כלל בהתקף פתאומי של כאב עז במפרק, לעיתים קרובות בבסיס הבוהן הגדולה של כף הרגל, אך גם בקרסול, בברך, בכף היד או במרפק.
המפרק הופך אדום, נפוח, חם למגע ורגיש עד כדי כך שגם מגע של סדין עלול להיות בלתי נסבל.
ללא טיפול מתאים, ההתקפים נוטים לחזור בתדירות גבוהה יותר, לערב מפרקים נוספים ולהוביל עם השנים לפגיעה כרונית במפרקים ולהיווצרות גושים של גבישי חומצה אורית (Tophi) ברקמות.
לא רק כאבי מפרקים
עודף חומצה אורית אינו מסתכם בשיגדון בלבד. הרמות הגבוהות מעלות את הסיכון להיווצרות אבני כליה מחומצה אורית, עלולות לפגוע בתפקוד הכלייתי, ונמצאו קשורות גם ליתר לחץ דם, השמנה, סוכרת מסוג 2, כבד שומני ותסמונת מטבולית.
לכן כיום מתייחסים להיפראוריצמיה כחלק מהתמונה המטבולית הכוללת ולא רק כמחלת מפרקים.
למה זה קורה?
ברוב המקרים הבעיה אינה ייצור מוגבר של חומצה אורית אלא דווקא ירידה ביכולת הכליות להפריש אותה.
מספר גורמים מעלים את הסיכון: השמנה ועודף שומן בטני. עמידות לאינסולין וסוכרת. יתר לחץ דם. מחלת כליות כרונית. תרופות משתנות לטיפול בלחץ דם. אספירין במינון נמוך. צריכת אלכוהול, ובעיקר בירה. שתייה מרובה של משקאות ממותקים המכילים פרוקטוז.
קיימת גם נטייה גנטית משמעותית המשפיעה על פעילות מנגנוני ההפרשה בכליה.
התזונה שיכולה להפחית את הסיכון
התזונה איננה הגורם היחיד לעליית חומצה אורית, אך היא בהחלט יכולה להשפיע.
כדאי להפחית: בשר אדום בכמויות גדולות. איברים פנימיים כמו כבד, כליות ומוח.
נקניקים ובשרים מעובדים. סרדינים, אנשובי, הרינג ומקרל. פירות ים. בירה ומשקאות אלכוהוליים. משקאות קלים ומיצים עתירי פרוקטוז.
לעומת זאת מומלץ להרבות: ירקות מכל הסוגים. פירות במידה. קטניות. דגנים מלאים.
אגוזים ושקדים. שמן זית. מוצרי חלב דלי שומן, אשר נמצאו במספר מחקרים כמפחיתים את הסיכון לשיגדון. שתיית מים בכמות מספקת –בדרך כלל 2–3 ליטרים ביום, בהתאם למצב הבריאותי –מסייעת לדילול השתן ולהפרשת החומצה האורית.
ומה לגבי ירקות עתירי פורינים?
במשך שנים המליצו להימנע מאספרגוס, תרד, כרובית, פטריות וקטניות.
כיום ידוע שהפורינים שמקורם בצומח אינם מעלים משמעותית את הסיכון לשיגדון, ולכן אין צורך להוציאם מהתפריט. להפך, הם מהווים חלק מתזונה בריאה ועשירה בסיבים, ויטמינים ונוגדי חמצון.
הקשר להשמנה
עודף משקל הוא אחד מגורמי הסיכון החשובים ביותר לעליית חומצה אורית.
רקמת השומן מגבירה ייצור חומצה אורית ופוגעת ביכולתה להתפנות דרך הכליות. בנוסף, עמידות לאינסולין מפחיתה את הפרשת החומצה האורית.
ירידה הדרגתית במשקל מפחיתה בדרך כלל את רמות החומצה האורית ואת הסיכון להתקפי שיגדון.
לעומת זאת, דיאטות קיצוניות, צום ממושך או ירידה מהירה מאוד במשקל עלולים דווקא לגרום לעלייה זמנית בחומצה האורית ולהשרות התקף.
גם התרופות להשמנה עשויות לעזור
מחקרים מהשנים האחרונות מצביעים על כך שתרופות ממשפחת אגוניסטים לקולטן GLP-1, כמו סמגלוטייד, ותרופות הכפולות GIP/GLP-1 כמו טירזפטייד, אינן רק מסייעות לירידה משמעותית במשקל אלא גם מפחיתות במקרים רבים את רמות החומצה האורית.
השפעה זו נובעת הן מהירידה במשקל והן משיפור הרגישות לאינסולין והפחתת הדלקת בגוף.
מתי צריך טיפול תרופתי?
לא כל אדם עם חומצה אורית גבוהה זקוק לטיפול. אולם כאשר מופיעים התקפי שיגדון חוזרים, קיימים טופי, אבני כליה מחומצה אורית או מחלת כליות כרונית, מומלץ בדרך כלל להתחיל טיפול להורדת רמת החומצה האורית.
התרופה הוותיקה והשכיחה ביותר היא אלופורינול (Allopurinol) המעכבת את ייצור החומצה האורית.
אפשרות נוספת היא פבוקסוסטט (Febuxostat) הפועלת במנגנון דומה ומתאימה בעיקר למטופלים שאינם יכולים לקבל אלופורינול.
בתחילת הטיפול מקובל לתת במקביל קולכיצין במינון נמוך למשך מספר חודשים, משום שהירידה ברמת החומצה האורית עלולה דווקא לעורר התקפי שיגדון זמניים עד להמסה הדרגתית של הגבישים.
מטרת הטיפול היא להגיע לרמת חומצה אורית נמוכה מ-6 מ"ג/ד"ל, ובחולים עם מחלה קשה אף מתחת ל-5 מ"ג/ד"ל.
אפשר למנוע את ההתקף הבא
שיגדון היא אחת המחלות הבודדות ברפואה שבהן ניתן כמעט למנוע לחלוטין התקפים חוזרים באמצעות שילוב של טיפול תרופתי מתאים, ירידה במשקל, פעילות גופנית סדירה, שתייה מספקת ותזונה ים-תיכונית.
המסר החשוב הוא שלא די לטפל בכאב בזמן התקף. יש לטפל בשורש הבעיה –רמת החומצה האורית –ובכך להפחית את הסיכון לנזק בלתי הפיך למפרקים, לכליות ולבריאות המטבולית כולה.
