הכתבות שלי

חומצה אורית גבוהה ושיגדון: כל מה שצריך לדעת והתזונה שיכולה לשנות את התמונה

מאת: ד"ר אסנת רזיאל, מומחית לטיפול בהשמנה, בריאות מטבולית ואריכות חיים בריאה, מנהלת המרכז הרב־תחומי לטיפול בהשמנת יתר, אסיא מדיקל, אסותא רמת החייל

חומצה אורית גבוהה: לא מחלת מלכים, אלא בעיה מטבולית

חומצה אורית גבוהה היא הרבה מעבר ל"מחלת המלכים" של פעם. בפשטות, חומצה אורית (Uric Acid) היא תוצר פירוק טבעי של פורינים. אלה חומרים שנמצאים בגוף שלנו ובמזונות רבים. במצב תקין היא מתמוססת בדם ויוצאת דרך הכליות לשתן. אולם כשהגוף מייצר כמות עודפת, או כשהכליות לא מפרישות אותה היטב, הרמה בדם עולה.

בריכוז גבוה, החומצה האורית מתגבשת לגבישים זעירים דמויי מחטים. הגבישים שוקעים במפרקים, בכליות וברקמות אחרות. התוצאה היא כאב עז, דלקת ולעיתים נזק מצטבר.

הטווח התקין משתנה בין מעבדות. בדרך כלל הוא עד כ־7 מ"ג/ד"ל בגברים ועד כ־6 מ"ג/ד"ל בנשים. עם זאת, מעל כ־6.8 מ"ג/ד"ל הדם רווי, והחומצה מתחילה להתגבש.

ההתקף שמגיע באמצע הלילה

הביטוי המוכר ביותר הוא שיגדון, Gout. בדרך כלל זהו התקף פתאומי של כאב עז במפרק, לעיתים קרובות בבסיס הבוהן הגדולה. אבל הוא מופיע גם בקרסול, בברך, בכף היד או במרפק.

המפרק הופך אדום, נפוח וחם. לפעמים אפילו מגע של סדין בלתי נסבל. ללא טיפול, ההתקפים חוזרים בתדירות גבוהה ומערבים מפרקים נוספים. עם השנים מתפתחים נזק כרוני למפרקים וגושים של גבישים ברקמות, Tophi (טופי).

לא רק כאבי מפרקים

עודף חומצה אורית לא מסתכם בשיגדון. הוא מעלה את הסיכון לאבנים בכליות ועלול לפגוע בתפקוד הכליות. בנוסף, מחקרים קשרו אותו ליתר לחץ דם, השמנה, סוכרת מסוג 2, כבד שומני ותסמונת מטבולית. לכן כיום רואים בהיפראוריצמיה, Hyperuricemia – רמה גבוהה של חומצה אורית בדם, חלק מהתמונה המטבולית הכוללת. זה מתחבר גם לקשר בין הלב, הכליות והמטבוליזם.

למה נוצרת חומצה אורית גבוהה?

ברוב המקרים הבעיה איננה ייצור עודף, אלא ירידה ביכולת הכליות להפריש את החומצה. כמה גורמים מעלים את הסיכון:

השמנה ועודף שומן בטני.
תנגודת לאינסולין וסוכרת.
יתר לחץ דם ומחלת כליות כרונית.
תרופות משתנות ואספירין במינון נמוך.
אלכוהול, ובמיוחד בירה.
משקאות ממותקים עשירים בפרוקטוז.

כמו כן, קיימת נטייה גנטית משמעותית שמשפיעה על מנגנוני ההפרשה בכליה.

חומצה אורית גבוהה והתזונה שמשנה את התמונה

התזונה איננה הגורם היחיד, אבל היא בהחלט משפיעה. מחקר גדול על כ־47,000 גברים מצא שצריכה גבוהה של בשר ופירות ים קשורה לסיכון גבוה לשיגדון. בנוסף, משקאות ממותקים בפרוקטוז העלו את הסיכון באותה אוכלוסייה.

כדאי להפחית:

בשר אדום בכמויות גדולות, ואיברים פנימיים כמו כבד וכליות.
נקניקים ובשרים מעובדים.
סרדינים, אנשובי, הרינג, מקרל ופירות ים.
בירה ומשקאות אלכוהוליים.
משקאות קלים ומיצים עשירים בפרוקטוז.

לעומת זאת, מומלץ להרבות:

ירקות מכל הסוגים ופירות במידה.
קטניות, דגנים מלאים, אגוזים ושקדים.
שמן זית.
מוצרי חלב דלי שומן, שנקשרו במחקרים לסיכון נמוך לשיגדון. על מוצרי חלב ומשקל כתבתי בהרחבה.
שתיית מים מספקת, בהתאם למצב הבריאותי. המים מדללים את השתן ועוזרים להפריש את החומצה.

ומה לגבי ירקות עשירים בפורינים?

במשך שנים המליצו להימנע מאספרגוס, תרד, כרובית, פטריות וקטניות. אך אותו מחקר גדול מצא שפורינים מהצומח לא העלו את הסיכון לשיגדון. לכן אין צורך להוציא אותם מהתפריט. להפך, הם חלק מתזונה בריאה, עשירה בסיבים, ויטמינים ונוגדי חמצון.

חומצה אורית גבוהה והשמנה

עודף משקל הוא אחד מגורמי הסיכון החשובים. רקמת השומן מגבירה את ייצור החומצה האורית ופוגעת בפינוי שלה. בנוסף, תנגודת לאינסולין מפחיתה את ההפרשה בכליות. שיפור ברגישות לאינסולין דרך התזונה עוזר גם כאן.

ירידה הדרגתית במשקל מורידה בדרך כלל את רמות החומצה ואת הסיכון להתקפים. מנגד, דיאטות קיצוניות, צום ממושך וירידה מהירה מאוד עלולים להעלות זמנית את החומצה האורית ולעורר התקף. לכן אני ממליצה על טיפול בהשמנה בלי דיאטות קיצוניות.

גם התרופות להשמנה עשויות לעזור

הנתונים החדשים מעודדים. בניתוח של מחקר SURMOUNT-1, שפורסם ב־2025, השתתפו 2,539 מבוגרים עם השמנה או עודף משקל. הם קיבלו טירזפטייד (Tirzepatide), החומר הפעיל במונג׳רו, או פלצבו במשך 72 שבועות. במינון 15 מ"ג ירדה החומצה האורית ב־0.95 מ"ג/ד"ל בממוצע, לעומת 0.18 בפלצבו. לפי החוקרים, הירידה במשקל הסבירה 72.7% מהשינוי.

לגבי סמגלוטייד (Semaglutide), התמונה צנועה. במחקר מעקב על סמגלוטייד בכדור אצל 236 חולי סוכרת, הרמה ירדה ב־0.2 מ"ג/ד"ל אחרי 12 חודשים. אצל מי שהתחילו עם רמה מעל 6, הירידה הגיעה ל־0.8 מ"ג/ד"ל. עם זאת, התרופות האלה לא מאושרות לטיפול בשיגדון, ואינן מחליפות תרופה להורדת חומצה אורית.

מתי צריך טיפול תרופתי?

לא כל מי שיש לו חומצה אורית גבוהה זקוק לתרופה. לפי הנחיות האיגוד האמריקאי לראומטולוגיה, מתחילים טיפול כשיש שני התקפים או יותר בשנה, טופי או נזק במפרקים בצילום. אחרי התקף ראשון, שוקלים טיפול בעיקר כשיש מחלת כליות כרונית מתקדמת, רמה מעל 9 מ"ג/ד"ל או אבנים בכליות.

התרופה הראשונה היא אלופורינול (Allopurinol), שמעכבת את ייצור החומצה האורית. ההנחיות ממליצות עליה גם לחולי כליות, במינון התחלתי נמוך שעולה בהדרגה. אפשרות נוספת היא פבוקסוסטט (Febuxostat), שפועלת במנגנון דומה. עם זאת, ה־FDA הוסיף לה אזהרה על סיכון מוגבר למוות ממחלת לב. לכן שומרים אותה בעיקר למי שלא יכולים לקבל אלופורינול.

בתחילת הטיפול נותנים במקביל טיפול מונע נגד דלקת, כמו קולכיצין (Colchicine) במינון נמוך, למשך שלושה עד שישה חודשים לפחות. הסיבה: הירידה ברמת החומצה עלולה דווקא לעורר התקפים זמניים, עד שהגבישים מתמוססים. היעד הוא רמה מתחת ל־6 מ"ג/ד"ל. בחולים עם מחלה קשה, ההנחיות האירופיות ממליצות אף על פחות מ־5 מ"ג/ד"ל.

שורה תחתונה: אפשר למנוע את ההתקף הבא

שיגדון היא אחת המחלות הבודדות שבהן אפשר כמעט למנוע לחלוטין התקפים חוזרים. הדרך היא שילוב של תרופה מתאימה, ירידה הדרגתית במשקל, פעילות גופנית, שתייה מספקת ותזונה ים־תיכונית. המסר החשוב: לא מספיק לטפל בכאב בזמן ההתקף. צריך לטפל בשורש הבעיה, חומצה אורית גבוהה, וכך להגן על המפרקים, על הכליות ועל הבריאות המטבולית כולה.

המידע במאמר הוא מידע כללי ואינו מחליף ייעוץ רפואי אישי.