הכתבות שלי

הורמון GIP – האינקרטין שמוביל את הדור הבא של הטיפולים המטבוליים

מאת: ד"ר אסנת רזיאל, מומחית לטיפול בהשמנה, בריאות מטבולית ואריכות חיים בריאה, מנהלת המרכז הרב־תחומי לטיפול בהשמנת יתר, אסיא מדיקל, אסותא רמת החייל

מהו הורמון GIP ולמה כולם מדברים עליו

הורמון GIP הוא אחד משני הורמוני המעי המרכזיים שמווסתים את הסוכר אחרי ארוחה. שנים רבות הוא עמד בצל אחיו המפורסם, GLP-1. אולם בעשור האחרון התמונה התהפכה. תרופות שפועלות גם על GIP מובילות היום את הטיפול בסוכרת ובהשמנה. לכן כדאי להכיר אותו מקרוב.

סוכרת מסוג 2 היא כיום אחת המגפות הבריאותיות הגדולות בעולם. מאות מיליוני אנשים חיים איתה. בנוסף, היא קשורה למחלות לב, לפגיעה בכליות, לנזק עצבי ולתמותה מוקדמת. המחקר המודרני מחפש את שורש הבעיה, כדי לפתח טיפולים מדויקים. מערכת האינקרטינים היא אחד הכיוונים המבטיחים בתחום.

מה הם אינקרטינים וכיצד הם פועלים

אינקרטינים (Incretins) הם הורמונים שתאי המעי משחררים כשמזון מגיע למערכת העיכול. השניים המרכזיים הם GLP-1 ו־GIP. תפקידם לשפר את התגובה של הגוף לארוחה. הם פועלים בכמה דרכים:

מגבירים הפרשת אינסולין מתאי ביתא בלבלב, רק כשהסוכר עולה.
משפיעים על הגלוקגון, הורמון שמעלה את רמת הסוכר.
פועלים על מערכת העצבים ועל התיאבון.

בזכותם, סוכר שאנו אוכלים מעורר תגובת אינסולין חזקה בהרבה מאותה כמות סוכר בעירוי לווריד. התופעה הזו נקראת Incretin Effect – אפקט האינקרטין. לפי סקירה מקיפה של חוקרי האינקרטינים, ל־GIP יש דווקא התפקיד הפיזיולוגי הגדול מבין השניים. שני ההורמונים פועלים יחד, והשפעתם על האינסולין מצטברת. בנוסף, החוקרים זיהו ייצור מקומי של ההורמונים גם בתאי אלפא בלבלב. המשמעות של הממצא הזה עדיין לא ברורה.

הורמון GIP: מגילוי מפתיע לשם חדש

החוקרים גילו את ההורמון בשנת 1971. בתחילה הם חשבו שהוא מעכב הפרשת חומצה בקיבה. לכן קראו לו Gastric Inhibitory Peptide. בהמשך התברר שתפקידו העיקרי אחר לגמרי: הוא מעודד הפרשת אינסולין בתגובה לגלוקוז. בעקבות זאת קיבל ההורמון שם חדש, Glucose-dependent Insulinotropic Polypeptide. ראשי התיבות, GIP, נשארו בעינם.

מקור ההורמון הוא תאי K, בחלקו העליון של המעי הדק. התאים האלה משחררים אותו לדם אחרי האכילה.

כך הורמון GIP מעודד הפרשת אינסולין

התהליך מתחיל בצלחת, ומתקדם בשלושה שלבים:

מזון מגיע למעי, ותאי K משחררים GIP.
ההורמון נצמד לקולטנים שלו בלבלב.
תאי ביתא משחררים אינסולין, בהתאם לרמת הסוכר.

כך הגוף שולט היטב ברמת הסוכר אחרי הארוחה. עם זאת, בסוכרת מסוג 2 המנגנון הזה נפגע. ההורמונים ממשיכים להגיע לדם כמעט כרגיל, אבל הלבלב מגיב אליהם בחולשה. לפי סקירה בכתב העת Diabetologia, דווקא GIP מאבד בסוכרת חלק גדול מיכולתו להגביר אינסולין. לעומתו, GLP-1 שומר על רוב השפעתו.

גלוקגון: ההבדל בין GIP ל־GLP-1

הבדל חשוב בין שני ההורמונים נוגע לגלוקגון. GLP-1 מפחית את הפרשתו. לעומת זאת, GIP עשוי דווקא להגביר אותה, בהתאם לרמת הסוכר. גלוקגון גורם לכבד לשחרר סוכר לדם. לכן הוא מגן מפני היפוגליקמיה – ירידת סוכר מסוכנת. כלומר, השילוב של שני ההורמונים מאפשר ויסות עדין של הסוכר בגוף.

הורמון GIP, תיאבון ורקמת השומן

GLP-1 מפחית תיאבון ומאט את התרוקנות הקיבה. ההשפעות האלה הן הבסיס לתרופות ההרזיה המודרניות. ומה לגבי GIP? כאן התמונה פחות פשוטה. בניסויים בבעלי חיים, ההורמון השפיע גם על התיאבון ועל המשקל. אולם לפי הסקירה, מחקרים בבני אדם עדיין לא אישרו את ההשפעה הזו.

מנגד, להורמון יש השפעות ברורות על רקמות נוספות. למשל, הוא מעודד אגירת שומנים ברקמת השומן. בנוסף, הוא משתתף בתהליכי חידוש העצם. החוקרים בוחנים גם את השפעתו על רגישות לאינסולין ועל חילוף החומרים של שומנים. עוד על האותות שמווסתים רעב ושובע אפשר לקרוא בכתבה על הפיזיולוגיה של תחושת השובע.

טירזפטייד: כשהורמון GIP הצטרף לטיפול

ההבנה החדשה הובילה לתרופות שפועלות על כמה קולטנים במקביל. הראשונה שהגיעה לשוק היא טירזפטייד (Tirzepatide), המוכרת בשם מונג'רו (Mounjaro). היא מפעילה גם את קולטן GIP וגם את קולטן GLP-1. לפי סקירה ב־Nature Metabolism, ה־FDA אישר אותה בשנת 2022 לסוכרת מסוג 2. בהמשך היא קיבלה אישור גם לטיפול בהשמנה.

למה הוספת GIP משפרת את התוצאות? התשובה המלאה עדיין לא ידועה. לפי הסקירה ב־Diabetologia, החוקרים בוחנים כיצד הפעלה ממושכת של קולטן GIP תורמת לאיזון הסוכר ולירידה במשקל. בעבר רוב החוקרים ראו ב־GIP הורמון חסר ערך טיפולי. היום, בזכות טירזפטייד, הם בוחנים מחדש את הדעה הזו. עוד על השינוי שהתרופה הביאה לחולי סוכרת בכתבה על המהפכה המטבולית של מונג'רו בסוכרת.

במחקר SURMOUNT-1 השתתפו 2,539 מבוגרים עם השמנה, ללא סוכרת. אחרי 72 שבועות, המינון הגבוה (15 מ"ג) הוביל לירידה ממוצעת של 20.9% במשקל. בקבוצת הפלצבו הירידה הייתה 3.1% בלבד. מעבר לכך, במחקר SURMOUNT-5 החוקרים השוו את טירזפטייד ישירות לסמגלוטייד (Semaglutide), החומר הפעיל בוויגובי. אחרי 72 שבועות ירדו המטופלים בטירזפטייד 20.2% ממשקלם, לעומת 13.7% בסמגלוטייד. כל הפרטים על התרופה מופיעים במדריך המלא למונג'רו.

הפרדוקס של הורמון GIP: להפעיל או לחסום?

כאן מגיע אחד הסיפורים המפתיעים ברפואה המטבולית. גם חסימה של קולטן GIP, בשילוב הפעלה של GLP-1, מובילה לירידה במשקל. למשל, התרופה הניסיונית מרידבארט קפרגלוטייד (Maridebart cafraglutide), המוכרת כ־MariTide, חוסמת את קולטן GIP ומפעילה את קולטן GLP-1. בניסוי שלב 2 המשתתפים קיבלו אותה בזריקה פעם בחודש. אחרי 52 שבועות ירדו המשתתפים עם השמנה 12.3%-16.2% ממשקלם, לעומת 2.5% בפלצבו.

החוקרים עדיין מנסים להבין איך שני כיוונים הפוכים מביאים לתוצאה דומה. בינתיים, הדור הבא כבר בדרך. רטטרוטייד (Retatrutide) מפעילה שלושה קולטנים: GIP, GLP-1 וגלוקגון. עליה אפשר לקרוא בכתבה על תרופת הניסוי רטטרוטייד. סקירה רחבה מופיעה גם בכתבה על התרופות להשמנה מהדור הבא.

שורה תחתונה על הורמון GIP

הורמון GIP הוא הורמון קטן עם פוטנציאל גדול. המעי משחרר אותו אחרי ארוחה, והוא מעודד הפרשת אינסולין מהלבלב. יחד עם GLP-1 הוא חלק ממערכת שמווסתת סוכר, תיאבון וחילוף חומרים. ההבנה של המערכת הזו כבר שינתה את הטיפול בסוכרת ובהשמנה. בעתיד נראה כנראה שילובים חדשים, שישפרו את האיזון המטבולי ויגנו גם על הלב. בסופו של דבר, את הטיפול המתאים בוחרים יחד עם הרופא, לפי המצב הרפואי והמטרות של כל אדם.

המידע בכתבה הוא מידע כללי ואינו מחליף ייעוץ רפואי אישי.