מאת: ד"ר אסנת רזיאל, מומחית לטיפול בהשמנה, בריאות מטבולית ואריכות חיים בריאה, מנהלת המרכז הרב־תחומי לטיפול בהשמנת יתר, אסיא מדיקל, אסותא רמת החייל
רקמת שומן בריאה: המטרה היא לא רק פחות שומן
רקמת שומן בריאה חשובה לא פחות מכמות השומן בגוף. זה היה אחד המסרים המרכזיים בהרצאת הנשיאה של אגודת ההשמנה האמריקאית (The Obesity Society), בפתיחת כנס ObesityWeek בוושינגטון. פרופ' ג'קלין סטיבנס ממרכז פנינגטון חוקרת את תאי השומן כבר למעלה מ-35 שנה. לדבריה, המחלה המטבולית קשורה בעיקר לשומן שלא מתפקד כראוי, ולא רק לכמות שלו.
ההרצאה עסקה גם בשאלה למה אנשים מגיבים כל כך שונה לאותו טיפול, ולמה המשקל נוטה לחזור. התשובות, כך מסתבר, טמונות עמוק בביולוגיה.
למה אנשים מגיבים אחרת לאותו טיפול
התגובה לטיפול בהשמנה משתנה מאוד בין אנשים. זה נכון לדיאטה, לתרופות, למכשירים ולניתוח. פרופ' סטיבנס הראתה שהתגובות לא מתחלקות לשתי קבוצות של "מתמידים" ו"לא מתמידים". במקום זאת, יש עקומה אחת רציפה. לכן, לדבריה, ההבדלים נובעים במידה רבה מהביולוגיה, ולא רק מהמאמץ.
מחקרי תאומים ואימוץ מחזקים את הטענה:
- תאומים זהים שגדלו בנפרד מגיעים למשקל דומה.
- כשתאומים זהים אוכלים מעבר לצורך, התגובה משתנה בין זוג לזוג, אבל דומה בתוך הזוג.
- משקלם של ילדים מאומצים דומה למשקל ההורים הביולוגיים, ולא לזה של ההורים המאמצים.
יתרה מזאת, למעלה מ-75% מהגנים הקשורים להשמנה פועלים בעיקר במערכת העצבים המרכזית, במיוחד במסלולי התיאבון. כתבתי על כך בהרחבה במאמר על הגנטיקה של ההשמנה.
ומה עם חילוף החומרים והגיל?
אחד הנתונים המפתיעים: מחקר גדול בכתב העת Science מצא שההוצאה האנרגטית, ביחס למסת הגוף הרזה, נשארת יציבה בין גיל 20 ל-60. רק אחרי גיל 60 היא מתחילה לרדת. כלומר, "חילוף החומרים שהאט בגיל 40" הוא לא ההסבר המלא.
רקמת שומן בריאה היא איבר פעיל
הדרך שבה אנחנו מבינים את השומן השתנתה מאוד. פעם חשבנו שהוא רק מחסן אנרגיה. היום אנחנו יודעים שתאי השומן הם תאים אנדוקריניים, כלומר מפרישים הורמונים. בנוסף, למבוגרים יש שומן חום, ששורף אנרגיה ליצירת חום, וגם שומן "בז'" עם תכונות דומות. שני אלה קשורים לבריאות מטבולית טובה.
רקמת השומן גם "מדברת" עם איברים אחרים. היא משחררת שלפוחיות זעירות עם מולקולות שמווסתות גנים בכבד. לפי מחקרים בבעלי חיים, אפילו חלקיקים של מיטוכונדריה עשויים לנוע מהשומן אל הלב.
יתר על כן, השומן הוא גם איבר חיסוני. בשומן התת־עורי, רק כרבע מהתאים הם תאי שומן. השאר הם תאים אחרים, כמו תאי מערכת החיסון.
כשהשומן לא מתפקד: הוא זולג לאיברים
זה לב העניין. כשתאי השומן מתמלאים מעבר ליכולתם, השומן זולג לכבד, ללבלב וללב. שם הוא תורם לתנגודת לאינסולין, למחלות לב ולמחלות כליה. לכן, לדברי פרופ' סטיבנס, המטרה צריכה להיות רקמת שומן בריאה, ולא רק פחות שומן. אולי אגירה בריאה של שומן תשפר את הבריאות עוד לפני ירידה משמעותית במשקל.
זה מתחבר היטב למה שאנחנו רואים במרפאה. שני אנשים עם אותו BMI יכולים להיות במצב מטבולי שונה לגמרי. לכן חשוב למדוד גם היקף מותניים ולבדוק שומן בכבד ובלבלב. קראו גם על שומן בלבלב.
כיוון חדש: תרופות שמכוונות לשומן עצמו
רוב תרופות ההשמנה של היום פועלות על המוח. בנוסף, חלק מהירידה במשקל מגיע ממסת שריר. לכן פרופ' סטיבנס הציעה לפתח טיפולים שמכוונים ישירות לרקמת השומן. אחד המסלולים שנחקרים הוא הורמון מהכבד בשם Activin E, שפועל על קולטן בתאי השומן ומאט את פירוק השומן. עם זאת, זה עדיין מחקר בסיסי, ויש שאלות פתוחות על הבטיחות, למשל הצטברות שומן בכבד.
הזיכרון של השומן: למה המשקל חוזר
אחד הנושאים המרתקים בהרצאה היה "הזיכרון" של רקמת השומן. מחקר שפורסם ב-Nature בדק רקמת שומן של אנשים לפני ניתוח בריאטרי ואחרי ירידה משמעותית במשקל. החוקרים גילו שתאי השומן שמרו על שינויים בפעילות הגנים, גם אחרי הירידה. בעכברים, ה"זיכרון" הזה האיץ את החזרה במשקל.
לדברי פרופ' סטיבנס, הזיכרון הזה עשוי להסביר חלק מהחזרה במשקל אחרי הפסקת טיפול. בניסוי בעכברים, הגברה זמנית של קולטן ה-GIP בתאי השומן הקטינה את מסת השומן ושיפרה את הבריאות המטבולית, והיתרון החזיק מעמד גם אחרי סיום ההגברה. כלומר, אולי בעתיד נוכל "למחוק" את הזיכרון של השומן.
ומה קורה אחרי ניתוח: נפילות סוכר
באותו מושב הציגה פרופ' דרלין סנדובל מאוניברסיטת קולורדו, זוכת פרס המייסדים של האגודה, מחקר על היפוגליקמיה אחרי ניתוח בריאטרי. לדבריה, נפילות סוכר אחרי ארוחה פוגעות בכשליש מהמנותחים, לפעמים חודשים או שנים אחרי הניתוח.
במחקר בעכברים אחרי ניתוח שרוול, הצוות שלה מצא שהגלוקגון, ההורמון שאמור להעלות סוכר, מתנהג אחרת. מתן מנה נמוכה של גלוקגון אחרי ארוחה דווקא הוביל אצל חלק מהעכברים לנפילת סוכר, יחד עם הפרשת אינסולין. חסימה של קולטן ה-GLP-1 מנעה חלק מההשפעה הזו. לכן, לדבריה, גלוקגון אולי אינו הטיפול האידיאלי במצב הזה. אלה עדיין ממצאים בעכברים.
שורה תחתונה: רקמת שומן בריאה כמטרה טיפולית
המסר מההרצאה ברור: ההשמנה היא מחלה ביולוגית, ולא כישלון של כוח רצון. השומן הוא איבר פעיל, והמטרה היא רקמת שומן בריאה שאוגרת נכון ולא זולגת לאיברים. בנוסף, השומן "זוכר", ולכן הטיפול צריך להיות ארוך טווח. פרופ' סטיבנס סיימה בציטוט שנגע בי: תרופה שיושבת על המדף היא לא תרופה. כלומר, התגליות חשובות רק כשהן מגיעות לאנשים.
קראו עוד על השמנה כמחלה של מחלות ועל שילוב תרופות וניתוח.
המידע במאמר הוא כללי ואינו מחליף ייעוץ רפואי אישי.
מראי מקום
Adipose tissue retains an epigenetic memory of obesity after weight loss
